מכירות את זה שאנחנו מלמדים ומחנכים את הילדים שלנו לדברים שאנחנו בעצמנו חוטאים בהם מידי פעם ? צוחקים בסוג של סלחנות ואומרים "אז מה, בקטנה?"
אז זוהי דוגמא מעולה שהייתי ערה אליה השבוע. אמא שעברתי איתה תהליך ליווי וממש התלוננה שכל מי שבא לו, ומתוך חיבה והרבה אהבה, פשוט מרשה לעצמו ללטף לה את הבטן. והיא. היא לא אוהבת את זה בלשון המעטה.
כן. יש כאלה שזה לא מפריע להן ויש כאלה שכן.
אבל מה הדבר הכי חשוב כאן?
לשאול
או יותר נכון להגיד.
"זה שלי, פחות נעים לי..."
אנחנו לא תמיד מצליחות להסביר לילד או הילדה שלנו את משמעות הביטוי הזה "גופי הוא ברשותי", "תבקשי רשות לגעת", "כניסה למרחב הפרטי". וזה מתחיל... מהרחם.
אל תתביישי להגיד באהבה וברוגע- "מתנצלת , אבל פחות אוהבת שנוגעים בי, זה מרגיש כאילו ששולחים לי ידיים.."
"לא כל כך נוח לי שכל אחד מרים את הילד, אני עדיין מרגישה שהוא חלק מהגוף שלי, אני יודעת שזה יעבור, אבל ככה אני מרגישה עכשיו"
כשאת מסבירה את עצמך, קל יותר לסביבה לכבד אותך. בלי כעס, בלי מרמור, פשוט אמת לאמיתה, אמת יפה, גם אם לפעמים תזכה להחמצת פנים.
ואת? את יודעת שכבר עכשיו נטעת בילד שלך את הזרעים לשמור על גופו ברשותו, ולהחליט מי נכנס למרחב הפרטי, ומי לא.
#הידולה- מכילה נשים לאחר לידה, דולה פוסט פארטום ומלווה בתהליכי עיבוד לידה
Comentarios