יש לי פרח, שעם השנים כבר הפך לשיח כששתלתי אותו, הייתי נרגשת טיפחתי, גזמתי, התסכלתי עליו ביום ובלילה. בחנתי כל עלה בתשומת לב, כל ניצן שפרח דאגתי לעדור ולהשקות.
ואז הגיעו הילדים, תשומת הלב שלי הופנתה למקום אחר. הפרח עדיין היה שם, משתנה לאיטו, ממש כמו החיים, נותן את פריו, ריחו... אבל הייתי חולפת לידו, הוא לא היה מרכז חיי. מידי פעם הייתי עוברת. מתבוננת מנשקת וממשיכה הלאה. רואה עוד עלה שהנץ או עלה שהצהיב. לפעמים הוא גם עיצבן, לא נתן סימני התאוששות אחרי החורף, תפס אבק. דרש שאתייחס, שלפחות אנגב את העלים ואני עברתי... עברתי הלאה למשימה הבאה. אחרי הלידות בכלל שקלתי להחליף עציץ. הוא נראה פחות מושך את העין מבעבר, התרגלתי אליו. אפילו יופיו לא ריגש אותי
כבר חלפו 14 שנים מאז התאהבתי בפרח הזה. הפרח הצנוע הזה שגדל ומתפתח, מוריק ומלבלב בקצב שלו, לצידי. ומידי פעם, אני מזכירה לעצמי שגם כשהילדים יעזבו את הקן, אני אשאר עם הפרח הזה בחיי. ומגיעה לו תשומת הלב הראויה
כי אני, אני גם בזכותו
תודה לאישי היקר, הלו הוא הפרח שלי והשבוע אנחנו חוגגים 14 שנות נישואין ועוד הרבה שנות חברות. אני מאחלת לעצמי לראות אותו, להעריך ולטפח, כי הוא מזכיר לי מי אני, ומה באמת חשוב בחיים.
***** ואת אמא, שימייך ארוכים ובלי נגמרים, יכולה מידי פעם לראות מעבר לקושי ולזכור הכל נולד מאהבה.
עצרי הכל ולכי להסתכל על הפרח שלצידך, את תגלי כמה יופי טמון שם, ואולי קצת שכחת.... יום אהבה שמח
#הידולה - מכילה נשים לאחר לידה בשיטת מעגלי ההתחדשות ותהליכי עיבוד לידה
Comments